הכלל הכי בסיסי, וגם הכי נשכח: מרכז העבודה, לא החלק העליון שלה, צריך להיות בגובה של כ-145–150 ס"מ מהרצפה. זה הגובה שבו רוב המוזיאונים והגלריות תולים.

איך עושים את זה בפועל:

• מסמנים על הקיר בעיפרון קו בגובה 147 ס"מ. זה קו המרכז.
• מודדים את גובה העבודה ומחלקים בשתיים.
• מודדים כמה המתלה (החוט או הוו מאחור) נמצא מתחת לקצה העליון של העבודה, כשהחוט מתוח.
• הנקודה לקדיחה: 147 + חצי גובה העבודה – המרחק של המתלה מהקצה העליון.

חור בקיר הוא החלטה. לכן את כל ההחלטות עושים לפני.

• מסדרים את העבודות לאורך הקיר, נשענות עליו, בסדר שבו הן ייתלו. ככה רואים את כל הרצף ביחד.
• מחפשים סיפור: איזו עבודה פותחת, איזו סוגרת, איפה צריך "נשימה".
• עבודות דומות בצבע או בגודל לא חייבות לעמוד צמוד. לפעמים דווקא הניגוד יוצר עניין.
• בקירות שאי אפשר לקדוח בהם, או כשהתערוכה זמנית, משתמשים במסילת תלייה עם חוטים. אז אפשר להזיז ולשנות עד הרגע האחרון.

העין קולטת מיד כשמשהו לא אחיד. מרווחים קבועים הם מה שהופך קיר של עבודות לתערוכה.

• בתערוכה בשורה אחת: בדרך כלל מרווח של 30–60 ס"מ בין העבודות, לפי הגודל שלהן והאורך של הקיר.
• בקבוצה צפופה (גריד או "קיר גלריה"): 5–10 ס"מ בין העבודות.
• מודדים את המרווח בין המסגרות, לא בין מרכזי העבודות.
• עבודה גדולה במיוחד צריכה יותר מקום סביבה.

עבודה עקומה בכמה מילימטרים מורגשת מכל קצה של החדר.

הערכה הבסיסית שלי ליום תלייה:

• מטר מתקפל ופלס (אפשר גם פלס לייזר, שחוסך המון זמן בשורות ארוכות)
• עיפרון ומסקינטייפ לסימונים
• מקדחה, דיבלים ווים שמתאימים לסוג הקיר (בטון, גבס או אבן)
• מסילת תלייה וחוטים, אם יש
• מטלית לניקוי הזכוכית ולמחיקת סימני עיפרון
• כפפות בד, כדי לא להשאיר טביעות אצבע על הזכוכית

תאורה טובה עושה חצי מהעבודה, ותאורה לא נכונה הורסת אותה.

• מכוונים את הספוטים בזווית של כ-30 מעלות ביחס לקיר. ככה האור נופל על העבודה בלי להשתקף ישר לעיניים של הצופים.
• עבודות עם זכוכית: בודקים את הסנוור מכמה נקודות בחדר, לא רק מול העבודה.
• אם אי אפשר להזיז את התאורה, אפשר להזיז את העבודה כמה סנטימטרים, או להטות אותה קלות קדימה מלמעלה.
• נמנעים מאור שמש ישיר על העבודות. הוא מסנוור, וגם פוגע בהדפסים לאורך זמן.